נעמי שמר (1930-2004) היתה משוררת ומלחינה ילידת ישראל. היא נולדה וגדלה בקבוצת כנרת להוריה רבקה ומאיר ספיר, מייסדי הקבוצה, זכתה לחינוך מוזיקלי משובח אצל טובי המורים לפסנתר בארץ, ומגיל רך ליוותה בפסנתר את הזמרה של חברי הקבוצה בערבי שבת וחגים. היא המשיכה ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים, ועם סיום הלימודים חזרה לקבוצה, אז כתבה עבור ילדי הגן את שיריה הראשונים – "שירים מכנרת".
עם נישואיה לגדעון שמר והולדת בִּתה הללי עברה עם משפחתה לתל-אביב, ושיריה של נעמי שמר החלו להתפרסם ולזכות להכרה והצלחה. השירים "זמר נודד", "הופה היי" ו"נועה" סימנו את ראשית דרכה המקצועית. במרוצת השנים הלחינה משיריהם של מיטב משוררי הספרות העברית ובראשם רחל, שאול טשרניחובסקי ונתן אלתרמן, וכתבה נוסחים עבריים לשירים באנגלית ובצרפתית. אך עיקר ייחודה הוא ללא ספק בכתיבת מילים ולחן גם יחד, שהחיבור ביניהם הדוק והרמוני.
שניים משיריה הבולטים זכו למעמד ייחודי בפסקול הישראלי לא רק בשל איכותם אלא גם בשל נסיבות כתיבתם: "ירושלים של זהב" שהושר לראשונה מספר שבועות לפני מלחמת ששת הימים ב-1967 והקדים את איחוד העיר, ו"לו יהי" שהפך לסמלה של מלחמת יום הכיפורים (1973). שירים אחרים כמו "שנינו מאותו הכפר", "על כל אלה" ו"מחר" קנו לעצמם מקום של כבוד במה שהיא עצמה כינתה שירת הרבים הישראלית. לצידם כתבה גם שירת יחיד אישית, ושירים שובבים הקורצים לאקטואליה ומעזים להפר במעט את דימוי "המשוררת הלאומית" שיוחס לה. החל משנות השישים של המאה ה-20 הירבתה נעמי שמר להופיע ברחבי הארץ ובארצות העולם, בדרך-כלל כהופעות יחיד כשהיא ליד הפסנתר, ולעתים בשיתוף פעולה עם אמנים נוספים. היא ערכה והינחתה תכניות טלוויזיה ורדיו ובאחרות התארחה כמרואיינת או כאמנית אורחת. שיריה פורסמו באלבומים ובספרים – את ספרה האחרון, "סימני דרך – 121 שירים נבחרים", הספיקה לערוך בעצמה זמן קצר לפני מותה – והיא נחשבת לאחד היוצרים המושמעים ביותר בישראל בכל ערוצי התקשורת.
נעמי שמר נהנתה מאהבת הקהל ולא פחות מכך מהכרה אמנותית, אקדמית וציבורית. הוענקו לה פרסים ותארים ובהם פרס ישראל, אזרחות כבוד של העיר תל-אביב ותארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות הארץ. היא כיהנה כיו"ר אקו"ם (אגודת קומפוזיטורים ומחברים בישראל) וכחברת האקדמיה ללשון עברית, והירבתה להופיע בפני מיגוון קהלים ברחבי הארץ וגם בחו"ל.
החל משנות השבעים של המאה ה-20 היא לא היססה להביע עמדות פוליטיות שלא נשאו חן בעיני חלק מהקהל שלה, ואף פרסמה אותן בשירים, בראיונות לתקשורת ובטורים אישיים. היא הביעה התנגדות לנסיגה מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים, ותמכה ב"גוש אמונים" מתוך תחושה עמוקה שחבריו הם-הם ממשיכי דרכם של הוריה החלוצים. על אף חילוקי הדעות בינה לבין יצחק רבין, הערכתה העמוקה לדמותו ופועלו והזעזוע העמוק מהירצחו הניעו אותה לחבר הספד מיוחד לכבודו, ואף לתרגם ולהלחין את השיר "הו רב חובל" מאת וולט ויטמן, שהפך לחלק בלתי נפרד מהנצחתו של רבין.
רוב שנותיה חייתה ויצרה נעמי שמר בתל-אביב, ובה נישאה בשנית לעורך הדין, הסופר והמשורר מרדכי הורוביץ וילדה את בנם אריאל, יוצר וזמר שגם הוא כמו אמו כותב, מלחין ובמבצע בעצמו את שיריו.
מותה בקיץ 2004/תשס"ד לֻוָה בביטויי רגשות עזים מצד קהל שוחריה. קברה בכנרת הפך למוקד של מבקרים מכל גיל, רקע ומיגזר, וזיכרה הונצח בשמות רחובות ובתי-ספר ברחבי הארץ. אחרי מותה מסרה משפחתה את רוב עזבונה הרוחני העשיר – טיוטות, תווים, מכתבים ותמונות – לספרייה הלאומית בירושלים, כדי לאפשר לחוקרים ולציבור הרחב גישה למסמכים הנדירים. במרוצת השנים לאחר לכתה יצאו לאור ספרים פרי עטה המיועדים לילדים, ובהם "הכל פתוח – כל שירי הילדים", "אנשים טובים", "ספר מנגן" ובו מבחר משירי הילדים שלה ועוד. על יצירתה נכתבו כמה וכמה מחקרים, שהבולט שבהם הוא "מדרש נעמי" מאת אברהם זיגמן העוסק במקורות היהודיים ביצירתה.
מאז מותה ממשיכים לעלות מופעים רבים עם שיריה, והבולטים שבהם: "בלוז לנעמי" עם כלתה הזמרת תמר גלעדי, המוזיקאי רמי הראל והרכב נגנים; "דיוקן אמי" עם בנה אריאל הורוביץ המשלב שירים שלה ושלו; ומופעים בהנחיית בתה ללי: "השמש היא בפנים" בניהול מוזיקלי של גבי ארגוב ובהשתתפות הזמרים מיקה עינב ועודד סנדטש ו"התחדשות" עם הזמרת רוחמה רז. בשנת 2017 יצא לאור הספר "על הדבש ועל העוקץ – נעמי שמר, סיפור חיים" מאת מוטי זעירא והפך מקור עיקרי למידע על חייה ויצירתה. באותה שנה עלתה בתיאטרון הבימה ההצגה "סימני דרך" שהתמקדה בצמתים בולטים בחייה, וזכתה להצלחה רבה.
קברה שלחוף הכנרת זוכה לביקורים רבים, ושיריה נלמדים בגני הילדים ובבתי-הספר ומושרים בפי כל, כפי שהיא עצמה חזתה בשירה "לשיר זה כמו להיות ירדן":
סוֹפְךָ
לִגְווֹעַ כְּמוֹ יַרְדֵן
לְהֵאָסֵף לְאַט אֶל יַם הַמָּוֶת
בַּמָּקוֹם הַנָמוּךְ בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם,
אֲבָל
מֵרֹאש הָרֵי-הַשֶלֶג
בַּהֲמֻלָה גְדוֹלָה צוֹהֶלֶת
אַחֲרֶיךָ
שִירֵיךָ מְפַכִּים לָהֶם
הֲלֹא
לָשִיר זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵן